לא מזמן לקחתי את שתי בנותיי לתערוכת איכות הסביבה Green Expo במרכז מנהטן. עצרנו בדוכנים השונים ולמדנו על קומפוסט, על מִחזור בגדים ועל העברת עודפי מזון ממסעדות אל דרי הרחוב במקום אל המזבלה. הבנות שלי הן בנות 4 ו-8, והן נמשכו לאזור משחק שהוקם על ידי עמותה של אמנות קהילתית, שעושה שימוש בעיצובים מסחריים שנפסלו. הייתה תחושה שמדובר באירוע צופה פני עתיד שמבוסס על ערכים חשובים ואציליים. אבל בעצם זה היה אירוע המיתוג המושלם, איני היחידה שהגיעה למסקנה הזאת. אישה בשנות העשרים לחייה ביקשה ממני לצלם אותה תורמת שתי מזוודות עצומות של בגדים מנצנצים. "בשביל האינסטגרם שלי", היא הסבירה. ביקשתי ממנה לצלם אותי עם המבנים שהבנות שלי הרכיבו משעוני סווטש וקוביות. "בשביל הפייסבוק שלי", הסכמתי. ירוק באמת מצטלם יפה.

אם אתם מסוג האנשים שמסתובב ברשתות חברתיות – כלומר אם אתם מעל גיל 12 – אתם בטח מכירים את הדחף להציג דברים חיוביים בנוגע לעצמכם בפייסבוק, בטוויטר, בלינקדאין, באינסטגרם, בסנפצ'אט וברשתות אחרות

אם אתם מסוג האנשים שמסתובב ברשתות חברתיות – כלומר אם אתם מעל גיל 12 – אתם בטח מכירים את הדחף להציג דברים חיוביים בנוגע לעצמכם בפייסבוק, בטוויטר, בלינקדאין, באינסטגרם, בסנפצ'אט וברשתות אחרות.  זה חלק "מהמיתוג העצמי", מושג שהגיח לחיינו לפני יותר מעשרים שנה במאמר הוויראלי The Brand Called You, שבו הגורו העסקי טום פיטרס (Peters)הפציר בנו לראות בעצמנו שחקנים חופשיים בשוק עבודה תחרותי והפכפך שבו המוניטין הוא חזות הכול. "אנחנו המנכ"לים של החברות שלנו: 'אני בע"מ'", כתב פיטרס. "העבודה החשובה ביותר בשוק העסקי בימינו היא להיות ראש מחלקת השיווק של המותג שנקרא 'אני'".